<h1>הפרדס לרש"י הלכ' בשר בחלב</h1>
<h2>דף כח.</h2>
וששאלתם ישראל שאמר לגוי בימי הפסח, קנה לך חיטה שנתחמצה, שמא אצטרך לאחר הפסח לקנות ממך. ושמע לו הגוי וקנה כמצותו, רשאי אותו ישראל אחר הפסח לקנות מאותה חטה ואם לאו. כך ראינו, שזה מותר לעשות מפני שאין לו עמו שותפות ולא הקדים לו דמים ולא עירבון ולא הלוהו עליו ואינו ברשותו ואינו מסייע עמו הילכך מותר ואין בו איסור כלל.
<h2>דף ל.</h2>
עוף שנתבשל או נצלה בפסח ונמצא בתוכו חיטה מהו. כך דעתי נוטה שאותו עוף אסור בין באכילה בין בהנאה, שאותה חיטה אוסרת ונאסרת. דאמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו. ואי איכא דמורה בה כח להיתירא וקא טעי בה דתנן [אהלות פי"א מ"ז] בעוף ובדגים כדי שתיפול לאור ותשרף ד[ברי] ר' שמעון, ר' יהודה בן בתירה בעופות ובדגים מעת לעת, וקא סברי כי היכא דמת מעכל ולא מיטמא באהל, חיטתא נמי כמיעכלא דמיא ולא מיתסרא. אותו תלמיד צללו במים אדירים והעלה בידו חרס. חדא דלא ידעי אימת קא (בעי) [בלע] לה. ועוד מה עניין פסחים אצל אהילות מדיליף מאהילות להתירה לילף מחמץ בפסח לאיסורא. דתנן [לעיל כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים. ואמר[ינן] בגמרא פשיטא, לא צריכא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה (דס"א) [דסלקא דעתך אמינא] הואיל ואמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקא שריף ליה ליתהני מינה ק[א] מ[שמע] ל[ן] דאסור. וכ[ל] ש[כן] חיטה זו שהיא עומדת (בעודה) [בעינה] שחמץ גמור הוא ואוסרת ונאסרת. ועוד מצינו שאין האסור מתבטל בבלוע, דתנן [בכורות ז' ע"ב] דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה, לפי שאין גידוליו [ממנו] (אלא) [אלמא] באיסורו קאי ולא מתבטל. (הרי) [האי] חיטתא [נמי] לא מיתבטלה והויא חמץ גמור. ולא מיבעיא הא דמיתבשלא באיסורא אלא אפי[לו] חיטי קורדנייתא דשרירין ויבישן טפי כי שדי מייא עלייהו אסירו [ד]אמר רב גידל אמר ר' חייא בר' יוסי אמר רב [לעיל ז' ע"א] המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחוטי קרדונייתא אין חוששין לקידושיו, כל שכן הא דאיבשלא.
<h2>דף מ.</h2>
עוף שנתבשל או נצלה בפסח ונמצא בתוכו חיטה מהו. כך דעתי נוטה שאותו עוף אסור בין באכילה בין בהנאה, שאותה חיטה אוסרת ונאסרת. דאמר רבא הילכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו. ואי איכא דמורה בה כח להיתירא וקא טעי בה דתנן [אהלות פי"א מ"ז] בעוף ובדגים כדי שתיפול לאור ותשרף ד[ברי] ר' שמעון, ר' יהודה בן בתירה בעופות ובדגים מעת לעת, וקא סברי כי היכא דמת מעכל ולא מיטמא באהל, חיטתא נמי כמיעכלא דמיא ולא מיתסרא. אותו תלמיד צללו במים אדירים והעלה בידו חרס. חדא דלא ידעי אימת קא (בעי) [בלע] לה. ועוד מה עניין פסחים אצל אהילות מדיליף מאהילות להתירה לילף מחמץ בפסח לאיסורא. דתנן [לעיל כ"א ע"א] לא יסיק בו תנור וכירים. ואמר[ינן] בגמרא פשיטא, לא צריכא לר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה (דס"א) [דסלקא דעתך אמינא] הואיל ואמר ר' יהודה אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דקא שריף ליה ליתהני מינה ק[א] מ[שמע] ל[ן] דאסור. וכ[ל] ש[כן] חיטה זו שהיא עומדת (בעודה) [בעינה] שחמץ גמור הוא ואוסרת ונאסרת. ועוד מצינו שאין האסור מתבטל בבלוע, דתנן [בכורות ז' ע"ב] דג טמא שבלע דג טהור מותר באכילה, ודג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה, לפי שאין גידוליו [ממנו] (אלא) [אלמא] באיסורו קאי ולא מתבטל. (הרי) [האי] חיטתא [נמי] לא מיתבטלה והויא חמץ גמור. ולא מיבעיא הא דמיתבשלא באיסורא אלא אפי[לו] חיטי קורדנייתא דשרירין ויבישן טפי כי שדי מייא עלייהו אסירו [ד]אמר רב גידל אמר ר' חייא בר' יוסי אמר רב [לעיל ז' ע"א] המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחוטי קרדונייתא אין חוששין לקידושיו, כל שכן הא דאיבשלא.
<h2>דף מד:</h2>
נותן טעם לפגם מהו. וששאלתם נותן טעם לפגם מהו, הכי הילכתה נותן טעם לפגם מותר. ותנן נמי [ע"ז ס"ה ע"ב] יין נסך שנפל בענבים וכו' מעשה בבייתוס בן זונין וכו'. ומקשינן מעשה לסתור. ומתרצינן חסורי מיחסרא והכי קתני נותן טעם לפגם (ו)מותר, ומעשה בביתוס בן זונין שהביא גרוגרות בספינה ושיבר החבית של יין ונפל עליה[ם] ובא מעש[ה] לפני חכמי[ם] והיתירו (היין) [דיין] על גבי גרוגרות נותן טעם לפגם הוא. זה הכלל כל שאין בהנאתו נותן טעם לשבח מותר כגון חומץ שנפל לתוך גריסין, דהוי נותן טעם לפגם. ואמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתה. לא שנו אלא גריסין רותחין דהוה נותן טעם לפגם [וכן כי אתא רבין אמר ר' יוחנן לא שנו וגו'] ואמר רב כהנא מדברי כולן נלמוד נותן טעם לפגם מותר ואף על גב דפליגי רבי מאיר ורבי שמעון [הא אמרינן ר' מאיר ור' שמעון] הלכה כר' שמעון. ורבי שמעון הוא דאמר נותן טעם לפגם מותר. דקאמר לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא פגימא. אמר רבא [הילכתה] נותן טעם לפגם מותר. ועוד אשכחן דרבי עקיבא סבירא ליה נותן טעם לפגם מותר כדאמר [פסחים מ"ד ע"ב] ורבי עקיבא כרבי חייא (ואמר) [דאמר] לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא. (ורבי עקיבא) [ורבנן] נמי לא פליגי עליהו אלא בגיעולי גוים אבל בשאר נותן טעם לפגם מודו ליה דמותר. ושלש מחלוקת יש בדבר בין מסכת פסחים ומסכת ע[בודה] ז[רה], דר' [מאיר] סבר נותן טעם לפגם אסור וכל שכן גיעולי גוים דקאמר אפילו קדירה בת יומא אי אפשר דלא פגמא פורתא ואפילו הכי (אמר) [אסר] רחמנא. ורבי עקיבא ורבי שמעון סברי גיעולי [גוים מותרין דלא אסרה תורה אלא בקדירה בת יומא דלא נותן טעם לפגם הוא וכל שכן בנותן טעם לפגם בעלמא דמותר, ורבנן דפליגי עליהו דר' עקיבא סברי גיעולי גוים] אסורין ונותן טעם [לפגם] בעלמא מותר. דאמר משרת כל משרת, (משרת) לנותן טעם (בעיקר) [כעיקר] מיכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה ולא ילפינן מגיעולי גוים דהא [ד]כתב אשר יבא באש וגו' חידש הוא דהא בעלמא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא בגעולי גוים אסורי דאפילו קדירה בת יומא [אי] אפשר דלא פגמא פורתא. ואפי[לו] (דברי) ר' עקיבא ור' שמעון דשרו בגיעולי גוים לא שרו אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור. והילכתא כרבי עקיבא מחבירו ולא מחביריו. לפיכך אין כח להתיר בגיעולי גוים, הווין דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי רשאי אתה להתירן בפניהם. (הילכתא) [הלכך] בנותן טעם [לפגם] בעלמא [דיעבד אין לכתחילה לא, אבל בגיעולי גוים] (אמרינן) [אסרינן] אפילו [דיעבד אפילו] לרבי עקיבא ורבי שמעון הואיל וכבר נהגו העם איסור בהם, וכל שכן רבנן דפליגי עליה דרבי עקיבא.
<h2>דף עד:</h2>
דוכתא דלא שכיחא מילחא אסור לבשל מיכלהון ואי נמי צלי קדר וצלו אותו עד שיזוב דמו וא[חר] כ[ך] יבשלהו בקדירה. אבל לקדירה לחלוט, אי אפשר לחלוט, ואין אנו מתירין. לפי שאין הכל בקיאין לחלוט ומתייראין אנו שמא יבואו לידי אכילת דם, והוא הדין לכבד ולטחול שאינם יוצאים מידי דם לעולם אפילו במליחתם אסורה לבשלם בקדירה לכתחילה, אפי[לו] הדיחם ומלחם אבל יצלה עד שיזוב דמה ואחר כך יכול לבשלם לכתחילה בקדירה ולעשות כל צרכי בישול. ועל העיסה כמו כן שכבר יצא מדמו בצלייה. אבל אין חולטין אותן לפי שאין בקיאין כולם בחלטה וקשה לנו לגדור גדר. ובשר כיון שהדיחו ומלחו והדיחו פעם שנייה שרי ליה למיכל לכוליה חד(ה)[א] זימנא זה עם זה לתתם בצונן, ולא צריך רותחין, אלא בע[י]נן רותחין, אלא בבשר שאינו מלוח כדי לחלוט אותו אבל מלחו והדיחו לא צריך רותחין ולא צריך חתיכה חתיכה אלא כולו כאחת מטילין ושפיר דמי. ואם עשו לרווחא דמילתא והטילו לרותחין הרשות בידו. וכן הורה הרב ר' אליעזר.
<h2>דף עו:</h2>
שאלו לפני רבי על מלייתות בשר אם אפשר לאפותן לכתחילה בתנור עם מלייתות גבינה, מרוחקות זו מזו. ועוד הפת שנאפית עם חררה של בשר אם היא נאכלת לכתחילה בחלב, וכן הפת שנאפת עם חררה של גבינה אם היא נאכלת עם הבשר. וכן אם חררה מליאה של בשר של נכרי או גבינה של גוי ונתנה בתנור בתוך הפת של ישראל מהו לאכול הפת ישראל לכתחילה. והשיב מנהגן של בני אדם שכיון שמתירים להם שום דבר מתוך דוחק סוברין הן שהותר מעיקרו ומקילין יותר. שהרי לעניין כבד ובשר בשפוד אחד [חולין קי"א ע"א] מצאתי שהורה הגאון לכתחילה לא ודיעבד אין. ויש זוללין ומזלזלין ושופדין כבדי תרנגולין עם קורקבנין ועושין צלי קדר לכתחילה, ואומר[ים] שוכחין אנחנו, ומקילין בדברי תורה ובדברי סופרים. לפיכך כל דבר שגזרו חכמים ואמר[ו] משום איסור תורה, ואמרו בה לכתחילה לא אבל בדיעבד שרי, ובני אדם יכולים לעשותם לכתחילה ולפטור את עצמן מבית דין ולומר שוכחין, שוגגין היינו, איני מורה להם כלל כדי שלא יחטאו בה לכלום ערמה ומרמה, אבל אם יבוא ויארע המעשה לפני כפי השעה שאראה כך אורה בה או איסור או היתר. ועל המלייתות ופתות ששאלת יש לגדור ולאסור שהרי יכול לבא הדבר לידי אסור, שיזוב הבשר או הגבינה מלמטה על ידי שהיא נבקעת וילך אצל שאר הפת הילכך בין מלמעלה בין מלמטה, בין אם התנור אינו מדרון אלא כולו שוה אוסר אני דבר זה אפי[לו] לדיעבד. ועל מלייתות של גוים לאופותם בצד הפת של ישראל מעולם לא שמענו ולא ראינו, עון פלילי הוא, ותימא לעג וקלס ובשת וכלימה לכל השומעים כל שכן לעוברי עבירה זאת. ולא דיי עון פעור בישולי קדירה של נבילות וטריפות של שפחות ועבדים ששופתים קדירותיהם על כירה אחת בלא שימור תדיר שהרי למאה ולאלף נמצאו מגועלות בכפות ובמכסאות של קדירות חוץ ממה שאינו נראה והגעילו וטימאו עצמן במרק פיגול כליהם, אף כי שאלת מעשה תעתועים אם יכול לפטם לחמו בריח תועיבה של נבילה ושל חזיר בתוך התנור עם לחם ישראל ללכלכו מזבחי מתים המטמטמים את הלב, כל עושי כן עוונם ישאו לבר מינן ומכל ישראל ומכל יודעי דת ודין ח"ו מהיות בישראל ומעשות ככה להקל בגיעול זה אפי[לו] בדיעבד סחור סחור לכרמא לא תקרב, ומי שהתיר אפי[לו] לעצמו לא התיר. ומה שעושין כאן במלייתו[ת] שלנו של גבינ[ות] או של בשר קשה לי שיש להם מנהג אם היא מכוסה מלמעלה המלייתא אופין אותה לבדה קודם הלחמי[ם] ואח[ר] כך רואין שלא יצא ממנה זיבות על קרקעית התנור ואופין הלחמים לאחר שהוציאוהו. והגאונים שלפנינו רבינו יצחק בר' יהודה ור[בינו] הרב מנחם משום רבינו יהודה כהן הזקן משום רבינו דוד הלוי נ"ע היו מורין על אותה שאינה מכוסה בדיעבד היו מתירין אות[ה] אבל לא לכתחיל[ה], אבל של גוי הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. אפי[לו] לעמי הארץ אם תשאל ישיבון מילין וגם הנשים באות מאירות אותה דזיל קרי בר רב הוא יורוך איסור אפי[לו] לדיעבד. והיבנתי על מה אמרו כן על אותה שאינה מכוסה שאופין אותה לבדה, ומה שאמ[רו] רבותינו ז"ל בפרק כיצד צולין אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו וכו' וכעין שהוא סדור בהלכות דם בהלכות גדולות דאמרינן התם, בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור אליבא דרב, מאי טעמא דאזיל ההוא דהיתרא ומפטם לההוא דאיסורא והדר מפטם ליה להתירא על ידי הריח ולוי אמר אפי[לו] בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר דריחא לא כלום. וא[ף] ע[ל] ג[ב] דקא פסיק הילכתא כלוי, דווקא דיעבד אבל לכתחילא לא, ואי קשיא לך דעבד לוי עובדא [בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר, הכי אמרינן עבד לוי עובדא] דאיבשיל גדי ודבר אחר ושרא אכל לכתחילה אסיר לדברי הכל. ועל כן אמר[ו] רבו[תינו] ז"ל כאן אם אינה מכוסה בדיעבד אין לכתחיל[ה] לא, כלומר ומגולה הוא דנפיק ריחא מינה ומפטמא ללחמים אף על פי שהן מרוחקות זו מזו. ומה שמתירין המכוסה משום דלא נפיק מינה ריחא כל כך. ואני שמעתי שהיו הראשונים משימין אותה כשהיא מכוסה בפי התנור ולא מבפנים התנור לומר שלא יעלה הבל הרוח כל כך לפנים מן התנור. ועל הלחמים אם היא מונחת בפתחו של תנור, ומשום דסבירא להו ריחא מילתא היא כרב, ולאו כדפסיק בהלכות גדולות. וכן נכון בליבי ובעיניי שהלכה כרב באיסורי, ואסברה לך דרב ולוי פליגי בריחא מילתא היא אי לא. וקא פריך מיתיבי[ה] אין (צליון) [צולין] שני פסחים (כולם) [וכו'] נימא תהוי תיובתא דרב, וקא מתרצי בי רב אתקפתא דרב והכי קאמר אין צולין שני פסחים כאחת מפני תערובת טעמא, ולעולם ריחא מילתא היא. ומוקי מילתא דלוי כתנאי ולרב לדברי הכל בפת חמה וחבית פתוחה דהוי ריחא מילתא ולהכי אסור לדברי הכל, הא אשכחן דלא הוי רב יחידי בכולהו תנאי. ועוד הא סבר רב כהנא בריה דרב חיננא בפת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלה בכותחא, א[ף] ע[ל] ג[ב] דכותחא לאו ממש חלב וגבינה אלא תערובת ניסיובי דחלבא. ועוד ההוא (כוניתא) [ביניתא] (וכולם) [וכו'], ועוד מר בר רב אשי אפי[לו וכו'], מכלל שהוא מודה שאסור לעלות ולאוכלה עם כותח, הבנתי מזה שאסור לאפות את הפת עם מלייתא של בשר או של גבינה בתנור בין מכוסה בין מגולה, משום דאיפטם הפת מריחה דבישרא. [דההוא פיטמא שעל כסוי המלייתא] הא חזינן דלא (מיערב) [מעכבא] ריחא כלל שהרי יוצא השומן ומבעבע למעלה על הקרום. ועוד שפותחין אותה בתוך ובכמה מקומות כדי שלא יתנפח הקרום מלמעלה וקרום שעל מלייתא אינו קרום דהא נפיק מיניה ריחא.
